כתב החותמות : Tensho ועל אמנות הגילוף - Tenkoku

מאת: גיא רוזנר

 

לצד שלושת סוגי הכתב המקובלים כיום בקליגרפיה של הסימניות הסיניות ביפן : הכתב הרבוע (Kaisho), כתב החצי-מחובר (Gyosho) והכתב המחובר (Sosho), עומד בזכות עצמו כתב החותמות (Tensho), כתב עתיק שמתי מעט יודעים לקראו, אך בימינו הוא בשימוש על גבי חותמות איכותיות המתנוססות בצבע אדום על כל מסמך ועל כל יצירת אמנות של סין ויפן. אמנות גילוף החותמות (Tenkoku) היא מקצוע נפוץ בכל רחבי יפן, שכן לכל אדם ביפן יש חותמת אישית משלו (הנקראת האנקו - hanko). בחותמת זו היפני מחתים כל מסמך שהוא (כמו המחאות וחוזים, שכן אין היפני חותם בכתב-יד, כנהוג במערב). לעיתים יש להמתין אף שנים לביצוע הזמנה לחותמת מידי רבי-אמן, המתמחים בחותמות שהן יצירת אמנות בפני עצמן.

כתב החותמות, הטנשו, התפתח בסין מן כתב הברונזה הקדום לו במאה החמישית לפני הספירה לערך (שושלת צ'ו, תקופת מדינות במלחמה) שגם מוכר כ"כתב החותמות הקדום" (Greater Seal Script). במאה השלישית (שושלת צ'ין) התפתח ממנו "כתב הטנשו המאוחר" (Lesser Seal Script). כתב הטנשו היה בשימוש רווח במהלך השושלות צ'ו וצ'ין בסין (המאות החמישית עד השלישית לפנה"ס), לאחר מכן כתב זה פסק להיות כתב שימושי והפך להיות לסגנון קליגרפי למטרות מיוחדות. לדוגמא, משושלת האן (המאה השלישית לפנה"ס) ואילך, כותרות הנקראות Tengaku או לוחות-Tensho, ע"ג מונומנטים של אבן, היו נחקקות בטנשו. באופן מוזר, הגם שהכותרת נכתבה בטנשו, היה התוכן כתוב בכתב הרשמי לאותה תקופה - Reisho. האופי, הסגנון והטבע הגרפי של הטנשו מותאם מאד לחקיקה באבן, והשימוש הזה עד ימינו בסין הוא איפוא מנהג עתיק יומין.

הכתב הסיני הובא לראשונה ליפן בתקופת אסוקה (המאה ה-6 לספירה), לאחר שעבר תמורות במהלך שושלות האן ואלו שבאו אחריה ויותר מ-700 שנה לאחר שושלות צ'ו וצ'ין, כך שהטנשו מעולם לא הוכר ביפן. התיעוד הקדום ביותר של הטנשו ביפן, הוא כניראה חותמת זהב, שנטמנה בקברו של המלך Kan-no-Wa-no-Na, ששלט בממלכה עצמאית בצפון האי קיושו (ליד פוקואוקה של ימינו). החותמת שנתגלתה ב-1784, מעידה שמוצאה הוא מסין ומיוחסת לקיסר סין Kuang-Wu מן המאה הראשונה לספירה. קיימים מספר כתבים עתיקים נוספים ביפן, מתקופת נארה (המאה ה-8 לספירה), שנשתמרו במקדשים ובגנזך הקיסרי וכולם למעשה הובאו מסין ומעידים על העושר התרבותי והאמנותי של שושלת ט'אנג ששלטה בזמן הזה בסין. הימצאות חותמת הזהב ושאר הכתבים אינם מעידים כי כתב הטנשו היה בשימוש ביפן העתיקה.
המנהג בחותמות גם הוא הובא מסין ליפן בתקופת אסוקה. חותמות שנמצאו מתקופת נארה (המאה ה-8 לספירה) עדיין נכתבו בחלקן סוג של כתב טנשו מאוחר, שספק אם הובן ביפן, ואכן מתקופת היאן (המאה ה-9 ואילך) נזנח ונשכח הטנשו לטובת הכתב הרבוע (Kaisho), כתב שהיה קל יותר לכתבו וגם לקראו באותה עת ביפן. עם זאת, הכתב הרבוע מאותה תקופה מזכיר בפשטותו העתיקה את הטנשו, ונחשב בימינו כמאד מיוחד ומוערך על ידי האספנים.

בסין העתיקה, מכתבים ומסמכים היו נגללים ונקשרים בשרוך, שנקשר ונחתם בסוג של חימר. בטרם היה החימר מתקשה, היו מטביעים בו זיהוי ע"י אמצעי אבחנה, בדרך כלל כיתוב של סימנית אחת או יותר. מסוף תקופת שש הממלכות (המאה ה-5 לספירה), ההטבעה נעשתה ישירות על הנייר, בשימוש בדיו שנמרח על החותמת. השימוש בחותמות היה מרובה: עדות לכך שהמסמך הופק על ידי רשות מוסמכת, סימון מוסכם לתוכן המסמך, וכדומה. במקרים של קליגרפיות וציורים, החותמות נשאו את השם או הכינוי של המשתמש, לציון בעלות או אשרור-מומחה למהימנות היצירה. 
מתקופה זו החלו להשתמש בדיו מיוחדת לחותמות העשוייה מתרכובת Cinnabar (תערובת פיגמנטים עם כספית בצבע אדום) והניגוד של כתם הארגמן של החותמת וצבע הכתב השחור-עמוק של הסימניות הוסיף מימד נוסף ליופי של היצירה. עם הזמן החלו כתבי-אמן להשתמש במגוון חותמות, הנושאות מסר או אמירה אלגנטית. בסופו של דבר, בימי המשכילים של שושלת מינג (המאות 14 עד ה-17), החותמות נעשו אמנות בפני עצמה, וגליונות של הטבעות של חותמות היו יצירות מבוקשות על ידי אספנים.
החומרים ממנו נעשו חותמות היו מרובים. ישנן חותמות ממתכת יצוקה כמו נחושת, כסף וזהב, וחותמות מגולפות בנחושת או ירקן (JADE), אך אלה יכלו להיעשות רק על ידי אמנים מיומנים, אך שאר חומרים כמו שנהב, עצם, עץ, שורש במבוק או אבן - היו קלים יותר לעיבוד. חותמות נעשו גם מחרסינה. בתקופת מינג, השימוש באבן היה רווח ביותר, ובמיוחד אבן בהט (Alabaster), דבר שנתן דחף חזק לגידול בפופולריות של גילוף חותמות, כפעילות אמנותית יצירתית עצמאית, שכן סוג אבן זה היה זמין לרוב האנשים וניתן לעיבוד גם בידי חובבים.

בניגוד להמשך השימוש בטנשו לאורך מאות השנים בסין, חלפו ביפן יותר מ-600 שנה בהן נשכח הטנשו ולא היה בשימוש כמעט כלל, ובחותמות היפניות בפרט. רק מתחילת תקופת אדו (המאה-17 לספירה), עם בואם של נזירי אובקו-זן (Obaku-Zen) מסין, הובאה גם אמנות גילוף החותמות : ה-Tenkoku, כפי שהיא ידועה בשמה עד ימינו, ועימה התבסס לראשונה כתב הטנשו ביפן.
בשנת 1653 הגיע מסין כוהן אובקו-זן, בשם Dokuryu (בסינית, Ti Li), שהיה אומן קליגרפיה סיני נודע, שהיה בקי בכל סוגי הכתב וביניהם הכתבים העתיקים של טנשו וריישו, אחריו הגיע בשנת 1677 מסין ליפן כוהן סוטו-זן , בשם Shin'etsu (בסינית, Hsin Yueh; שנים 1640-96), שבנוסף להיותו משורר מחונן, מוסיקאי, וצייר - היה גם אמן גילוף חותמות מוכשר. שני אנשים אלו נחשבים למייסדי אומנות גילוף החותמות ביפן. אנשים אלו הביאו מסין ספרים ומילונים נדירים של טנשו, על כל הסגנונות שפותחו במרוצת השנים בסין, אשר שוכפלו והופצו בכל יפן וסייעו להתבססות הידע היפני בגילוף חותמות.

במהירה החלו להתבלט מבין היפנים אמני גילוף חותמות וקליגרפים בסגנונות כתב הטנשו, וביניהם נודע האמן Hosoi Kotaku (שנים 1658-1735), שהיה משכיל קונפוציאני, שעבד למחייתו כרופא, והיה גם משורר, צייר וקשת מעולה. Kotaku התמחה בכתב הטנשו הסיני, וטבלאות שכתב - הניצבות עד ימינו בשער מקדש Mangan-ji שבטוקיו, מראים עד כמה חופשית ומרשימה היתה משיכת מכחולו. הוא גם תרגם ספר סיני , שנכתב בזמן שושלת יואן (המאה ה-14) המבחין בכל סגנונות כתב הטנשו. בנוסף היו אמנים נוספים, כמו התלמידים של Dokuryu הנודעים: Ko Gentai ו-Ikenaga Doun, וכן תלמיד של Kotaku בשם Mitsui Shinna, שכולם יצרו, העמיקו והרחיבו את אמנויות הקליגרפיה וגילוף החותמות בטנשו ביפן וכתבו ספרים רבים בנושא. במהלך השנים יותר ויותר מלומדים ואמנים הרחיבו ועידכנו את הידע בכתב טנשו, ותורגמו עוד ספרים סיניים של קליגרפיה של הטנשו על כל סגנונותיו. במאה ה-18 הידע הבסיסי של טנשו התבסס בכל יפן, והגיע לרמה שכל יצירה ספרותית קיימת יכולה הייתה להידפס או להיכתב בכתב זה.

מתחילת המאה ה-19 כתב החותמות, הטנשו, הגיע לביטוי יפני עצמאי מלא, ואפילו היה כתב מועדף בידי מספר אמנים ומשכילים מובילים בתקופה זו. אחד הנודעים בהם היה המדינאי Tokugawa Nariaki (שנים 1800-1860), שליט מחוז מיטו ואביו של השוגון האחרון ששלט ביפן טרם הרסטורציה של מייג'י, שהגיע למיומנות גבוהה בכתבים העתיקים טנשו וה-ריישו. בפארק Kairakuen שבעיר Mito, מוצגת קליגרפית טנשו שלו על לוחות אבן כעבודה יפהפיה בין היצירות של אותה תקופה:

בתקופת מייג'י (סוף המאה ה-19) הגיעו קליגרפים מסין, שהביאו סגנון חדש של שושלת צ'ינג מצפון סין של אסכולת Hokuhi. סגנון זה היה חופשי יותר, פחות מסוגנן והתקבל ביפן כביטוי למודרניות ושבירת מוסכמות. במאה העשרים ועד ימינו הטנשו התקבע ככתב המקובל ביפן לחותמות איכותיות, ולקליגרפיה וכתיבה אמנותית של יצירות ארכאיות ולא רגילות, המאפשרות הרבה ביטוי גרפי עשיר ומגוון בדרכים לא מקובלות.

© 2015 by Brush Way Studio. Created with Wix.com