top of page

יושו - על אמנות הקליגרפיה / המרכיבים האסתטיים של הקו

Yusho - on the Art of Calligraphy / Aesthetic Elements of the Line

 

תרגום ועריכה: גיא רוזנר

 

אמנות הכתיבה (קליגרפיה) היא אמנות שהתפתחה במלואה בסין, היכן שהשתמשו בסימניות השפה הסינית. אין ספק שאמנות זו נבעה הודות לטיבען של הסימניות הסיניות עצמן, שהיו מכלתחילה כתב-ציורים, שהתפתח מן הצורות והסמלים של הנושאים עצמם.

 

בימינו לא קל לראות את ההתפתחות שעברו הסימניות הסיניות, על סמך מעט העדויות שברשותנו, מן כתב-הציורים לצורתן המופשטת הנוכחית. עם זאת, לא קשה לראות כי יוצריהן, חיקו ופישטו צורות ויזואליות תוך הסתמכות רבה - אם ביודעין ואם לא ביודעין - על רגישויות אסטתיות של המזרח הרחוק. כבר מראשיתן, היתה חשיבות לצורנות ולפוטנציאל הויזואלי של הסימניות, ותמיד היה להן פוטנציאל להתפתחות אמנותית, שבו בזמן גם שימר אותן כתוצר של אמנות-חיקוי של הטבע והסביבה בה חיו יוצרי הסימניות.
לאחר שהסימניות קובעו לצרכי החברה הסינית, הן הוקשחו כרכוש ציבורי במאה הראשונה לפנה"ס, ומאז קשה לשנותן לטעמו של היחיד.
יש חשיבות לפרטים שבכל סימנית, כולל סדר הכתיבה של הקווים, מפני שהם התקבעו על ידי הקשרים וסימולים, הידועים לכלל הציבור.
כללים מסורתיים אלו, עבור אמן-הכתיבה הן כמו כללי החריזה עבור המשורר - הם מסגרת פעולה, בה כל אמן יכול לבטא את עצמיותו.

 

השימוש של אמן הכתיבה של סימניות סיניות במכחול כמכשיר כתיבה, מעניק לו גמישות רבה ברישום קווי הסימניות. יתרה מכן, הסימניות הסיניות יכולות להיכתב במגוון גדול של סגנונות, שכולם מבוססים על שלושת סגנונות הבסיס : הסגנון המרובע - המקובל מכולם, הסגנון המעוגל - החופשי מכולם, והסגנון החצי-מעוגל שנמצא באמצע שני הסגנונות הראשונים. לבסוף - אין לשכוח - הסימניות הן סימולים, היכולים לבטא בעצמם מחשבות ורגשות, ואפילו שניכתבות ביחידות - הן בעלות קסם אמנותי עם מסר סיפרותי.

כל ההיבטים האלה עושים את אומנות הכתיבה לאמנות עשירה ומסובכת, המשלבת את ויזואליות הצורה עם ביטוי עצמי, ובא לידי ביטוי אמנותי בזמן ובחלל של אמירה ותמונה.

כל הספרים והמאמרים על אמנות הכתיבה מבליטים באופן הכרחי את המורכבות של אמנות זו, ולעיתים קרובות קשה לקרוא ולהבין אותם. אחד החיבורים המקיפים ביותר מן הקלאסיקות היפניות על נושא זה הוא "סודות אמנות הכתיבה" ("Hitsudo Hiden Sho"), שנכתב על ידי Ojio Yusho, אמן כתיבה מומחה יפני שחי במאה ה-17. בספר זה האמן עונה לשאלות תלמידים על שבעים ושבעה נושאים בקליגרפיה. באחד מן הנושאים, האמן מונה את הכללים החשובים ביותר לתלמיד באמנות-הכתיבה, שהם לא רק מצויינים בבהירותם ומומלצים לכל, אלא גם טובים בתפיסה היסודית והחדה של אותם כללים להדרכת הלמידה של האמנות הקשה הזאת.

 

10 הכללים עליהם להקפיד עבור תלמיד מתחיל, הם:                              10 הכללים עבור תלמיד מתקדם, הם:

  • כתוב בעוצמה, תוך שמירה על עדינות במשיכות המכחול

  • כתוב את הסימניות שלא על פי צורתן הקבועה

  • התחשב בתנופות ובעצירות של המכחול

  • תן דעת לאורך הכולל של הכיתוב בפרופורציה לגודל הנייר

  • חשוב על משקל של כל סימנית ושל כולן ביחד

  • אל תאבד את העצמאות של המכחול שלך

  • הייה ער שלא לאפשר האטה או ריפיון בתנועות המכחול

  • שים לב לכמות הדיו שבמכחול, כך שלא יהיה עודף או חוסר

  • צור הרמוניה בין הדיו, המכחול והנייר

  • למד את דרך הכתיבה יום יום

  • שמור על גופך זקוף ואת נפשך נכונה עם הרמת המכחול

  • כתוב בתודעה שלווה תוך לימוד בשימת-לב לצורת הסימניות

  • הבן עד תום איך לאחוז במכחול

  • הייה עדין בשימוש במכחול

  • שים לב לקצב של משיכות המכחול

  • הענק גוף ונפח לסימניות

  • התחשב במשקל של כל סימנית

  • כתוב את הסימניות על פי צורתן הקבועה

  • השגח על אנרגיית המכחול והסימניות

  • שים לב לדרך החיבור של כל סימנית עם רעותה

Aesthetics

ההנחיות האלו, פשוטות ולעיתים בנאליות למראה, מעניקות מידה רבה של הרחבה ועומק, כשהן מובאות עם שאר שיבעים ושישה הנושאים, הנכללים בספר.
שני סטים אלה של הנחיות, המושמים זה לצד זה, כבר מגלים כלל אחד גדול, שאפשר והוא נכון בכל אמנות שהיא: המתחיל חייב לציית לכללים קבועים מראש, בעוד שהמתקדם חייב להתעלות מעליהם. האמיתה, על כל פנים, היא בעלת משמעות מיוחדת בהקשר הזה, כי הכללים שמיועדים ללמד את האמן במהלך התקדמותו בלימוד אמנות זו, הם גם אלה שמאפשרים יותר ויותר להציא את עצמיותו של האמן בעבודתו. במילים אחרות, המתחיל באמנות הכתיבה חייב לשים דגש על המופע הייצוגי-חזותי ואילו המתקדם על מופע הביטוי הפנימי. הדבר הזה מצביע על הטבע האמיתי של הקליגרפיה - אמנות ביטוי-עצמי המונחת על גבי אמנות חזותית.

 

אמנות-הכתיבה (קליגרפיה) הסינית ניראית כאמנות חזותית, היא גם דיי מוזרה. היא לא מציגה נושא מן הטבע, ואם מישהו מעריך את הסימולים הסיניים כחיקוי לטבע, הרי שאמן-הכתיבה מחקה את החיקוי. לכן, לעיתים קורה שעבודת קליגרפיה, הנעשית גרוע - היא למעשה חיקוי חסר-חיים פעמיים, הן כביטוי אמנותי וכביטוי לטבע המקורי שלה. זה קורה כאשר המתחיל מנסה לחקות מן אמני הקליגרפיה הדגולים מן העבר, מבלי ללמוד את היסודות של האמנות הזאת. יושו מזהיר כנגד תירגול שכזה: "עבודה של העתקת עבודת אמן אחר, אסור שתיחשב כעבודה שנוצרה ע"י אמן-כתיבה. זהו זיוף, כמו זאב-פרא המשנה דמותו לאדם." במקום אחר בספר, יושו מדרג אדם המחקה אמן-מומחה לאותה קטגוריה של אדם ניקלה המתחזה לאדם נעלה, או לנפח בינוני המזייף יצירת אמנות, לעבודת ציפוי הניראית כיצירת כסף או זהב. חיקוי של עבודת-אמן אחרת, לא משנה כמה היטב נעשתה, היא בסופו של דבר משוללת חיים ונשמה.

 

הדילמה שלא לעשות עבודת חיקוי מטבעה, יכולה להיפתר רק ע"י הנחה באידיאל דמיוני, במשהו שלא קיים במציאות של העובדות, אך יכול להיות בדמיונו של האמן כצורה המושלמת. זו בדיוק הדרך בה פעל יושו. הוא הישווה את הסימנית הכתובה לצורת אדם, כפי שאפשר לשער דמות הרמונית של אדם אידיאלי. דמיון כזה היה בדיוק כמו שאמני המערב דימיינו וציירו את דמותה של ונוס או של הבתולה, שציירו אותן כדמויות מופת יפהפיות של נשים. באותה דרך, אומר יושו, חייב אמן-הכתיבה ליצור סימול בדמות של אדם מושלם. "מאז שהסימניות נבראו לראשונה בדמותם של אנשים", אמר יושו "הקליגרף שכותב אותן חייב להשתמש במכחולו בדרך כזו שידיהם ורגליהם ינועו ויתפקדו כמו היו גוף חי." באופן טיבעי יושו ממשיך ומשווה עבודת כתיבה נחותה לגופת אדם מת, כאשר עורו ועצמותיו מתפרקים. אמן-כתיבה טוב ירשום את כל הקווים האופקיים, האנכיים והאלכסוניים במידה של דיוק ופרופורציה, בדיוק כמו שהידיים , הרגליים ושאר האיברים מתחברים בגוף האדם". סימניות יכולות להיות שופעות חיים, חולות או מתות, תלוי בכישרונו של אמן-הכתיבה שיצר אותן. כל תלמיד קליגרפיה חייב להתאמץ ליצור סימניות רעננות בכוח-חיותן.

 

איך אמורות הסימניות הסיניות להיות שופעות חיים להיראות בפירוט יותר מוחשי? יושו עונה באופן מסובך, תוך פירוט של הרכיבים של התכונות המעניקות חיים לסימנית:

  • הסימנית מראה את יכולת הכישרון של אמן-הכתיבה

  • משיכות המכחול מעידות על ביטחון של בעל ידע וניסיון

  • הסימנית בעלת סגנון ודרך ארץ עם אצילות של האמן

  • הסימנית אסטתית ובעלת מידות טובות

  • לסימנית יש לכידות (עור) וחיבורי קווים יפים (עצמות)

  • למשיכות המכחול אין דופי או כתמים

  • משיכות המכחול הן תקיפות ועדינות

  • במשיכות המכחול יש חיים

  • במשיכות המכחול יש הרמוניה ושלווה

  • הסימנית נושמת עם חללים משמעותיים בין הקווים

  • לסימנית יש קול ולהט הניראה לעין 

  • לסימנית יש נשמה שמרשימה כל רואיה

 

 

  • הסימנית לא נושמת (חנוקה, אין רווחים בין הקווים)

  • הסימנית בלי צורה או צבע

  • אין לסימנית קול או אנרגיה משלה

  • לסימנית אין נשמה

  • לסימנית יש ראש זקוף ורגליים יציבות ומאוזנות

  • הסימנית בסגנון חצי-מעוגל ניראית כמו יושבת

  • הסימנית בסגנון מעוגל ניראית כמו הולכת

  • הסימנית חיה, נעה וניראית בפעולה

  • לסימנית ולמשיכות המכחול יש נפש-נשמה

  • לסימנית ולעבודת המכחול יש אמירה ועצמיות

  • לסימנית יש צורה וצבע

  • הסימנית אינה חולה - רועדת, מהוססת ולא יציבה

  • למשיכות המכחול יש אנרגיה

  • לקווי המכחול יש עוצמה

  • לקווי המכחול יש התחלה (ראש) וסיום ברורים

  • לקווי המכחול יש חזית ואחור, כמו בגוף האדם

 

יושו מפרט גם רשימת תכונות של סימנית מתה, לשם השוואה:

  • אין אמירה או עצמיות למשיכות המכחול (סתמיות, מרושלות)

  • אין לכידות (עור) או חיבור בסימנית

  • אין חיים או נשמה במשיכות המכחול ולסימנית

  • הסימנית בלי כוח ועוצמה (אנמית, מהוססת, מקוטעת)

ההקבלה לגוף האדם, החוזרת במיפרטים האלה, באופן אימפרסיוניסטי מצביעה על המהות של אמנות-הכתיבה על כל המורכבויות שלה.
קודם כל, אמנות הכתיבה , או בשמה הפופולרי - הקליגרפיה, היא אמנות רישמית. ביצוע הצורות הנכונות הוא המוטיב הראשי בתהליך היצירה. כל סימנית בעבודת קליגרפיה חייבת להיות צורה מאוזנת והרמונית כמו דמות אדם. יש לה ראש, עורף, ידיים, רגליים וכל השאר; יש לה גם מרקם ועצמות. היא חייבת להיות אפילו מלובשת כהלכה, עם כובע וזוג נעליים; היא חייבת להיות מוכנה לשבת או ללכת אם תידרש לכך. החשיבות של ההופעה ההרמונית הנכונה של הסימנית מודגשת על ידי יושו במקום אחר: "כל שכבות האנשים, מן השכבה הגבוהה ביותר של האצולה עד לשכבה הנמוכה של דלת העם, יש מנהגי לבוש להזדמנויות שונות. עבודת כתיבת-אמן בסגנון מעוגל היא כמו אדם בלבוש יום-יום. כמו שאין חוק או איסור ללבוש לאירועים לא-פורמליים, כך גם לכתב בסגנון מעוגל אין לו חוקים הידועים מראש, ומה שנדרש זה איזון". סימנית שאינה מאוזנת או מאוזנת גרוע אסור שתיכתב. זה ייראה יותר כמו חיית פרא מאשר לדמות אדם. "כמה מן עבודות של אמני-כתיבה החדשניים ניראות כמו נחשים" מעיד יושו. "כיוון שהסימניות של אמנים אלה הן לעיתים בעלות פה או עיניים, אני לעיתים טועה לחשוב שהם ציורים. אך לאמיתו של דבר, הם אינם ציורים ואינם כתיבה; אין אמן אמיתי בסין או ביפן שיצר אי-פעם עבודות כאלה."

אמנויות הכתיבה והציור, שתיהן בעלות אותם מוטיבים של חלל, וכללים ויזואליים של איזון והרמוניה. עבודה של אמנות ציור הנכשלת בהשגתם תיראה כמו נחש, או צורה מעוותת של הטבע. אף על פי כן ישנם אנשים המשבחים עבודות כאלו, בציינם שהן מיוחדות , מקוריות ועשירות בדימיון. יושו מוקיע את המגמה הזאת תוך שימוש כמטפורה בעץ, בדרך הדומה לזו ש-Toraaki Okura (אמן תיאטרון וקומדיות, 1597-1662) השתמש. כאן הוא אומר, לעיתים יש עץ עתיק בעל צורה בלתי רגילה, המושך תשומת לב כולם, כי הוא גדל לכך בצורה טיבעית. אם עץ טיבעי יעוות באופן ידני, עם ענפים מוטים מטה וגזע מפותל, הוא לא ייראה יותר טוב מאשר "פושע שקצצו לו את האף ושברו לו את ידיו". היופי באיזון הוא בסופו של דבר היופי הטבעי. על סימנית הנכתבת ע"י אמן-כתב בדרך המופשטת להיות בעלת איזון והרמוניה טבעיים.

 

כפי שאפשר לדמיין בקלות, איזון הוא לא רק כלל פנימי של קומפוזיציית כתיבת-אמן, אלא מתרחב לכלל של אירגון הסימניות על גבי הנייר. אין זה משנה כמה מאוזנת הסימנית יכולה להיות לעצמה, העבודה בכללותה תיכשל אם האיזון יופר בין הסימנית לשאר הסימניות הקודמות לה או לאלו שבאות אחריה. כדי לשלב סימנית עם אחרות בדרך הרמונית, בא לביטוי כלל חשוב נוסף באמנות הכתיבה. יושו מביא דוגמאות להרמוניה שבורה: הוספת סימניות עבות לצד סימניות דקות, סימניות סיניות לצד סימניות יפניות (שהן פשוטות וקלות יותר), השמה של סימנית בבדידות, ולחיבור של סוף משפט לתחילתו של אחר. מוטיב נוסף של איזון הוא הרמוניה של הסימניות הנכתבות עם הנייר: גודל הסימניות ואורך השורות צריכים להתאים היטב עם המרחב הנתון של הנייר. יתרה מכן, צריכה להיות הרמוניה בין הדיו, המכחול והנייר: סוג מסויים של נייר דורש סוג מסויים של דיו ומכחול, וכן הלאה. האיכות של הדיו תיקבע את מישקל של המכחול, כמו של גודל הסימניות. כל אלו הם מיקרים של הרמוניה ויזואלית המשותפת גם לכל אומנויות הציור, ואמן-כתב חייב לציית להם.
עם זאת, אמנות הכתב שונה מאמנות הציור ושאר אמנויות של נפח, בכך שהיא בבסיסה אמנות של קו (אמנות לינארית). צורה באמנות-כתיבה לא נוצרת מתוך רישום של חלל, אלא תוך רישום של קו או קווים. או במילים אחרות, קו קליגרפי אינו קו גבול או קו מיתאר של חלל אלא הוא החלל עצמו, חלל חד-מימדי. זו הסיבה שאמנות הכתיבה אינה זקוקה לצבעים, קו קליגרפי צריך רק להיראות, כך שהניגוד הויזואלי המירבי, שחור ולבן, משיג את האפקט הטוב ביותר. קו, בנוסף לכך, יכול להיות בעל סגולות שחלל לא יכול להיות - מהירות, קצב, תנופה, ושאר תכונות של אמנויות של זמן. כל אלו, בשילוב עם ההיבטים של אמנות חזותית, נותנים לאמן הכתיבה עם מספר כלים דרך לעבוד איתם.

 

קו קליגרפי, הניראה כחומר של אמנות ויזואלית, הוא בעל תכונות, כמו כיוון, אורך, עובי וכהות. הכיוונים של הקו, כלפי מעלה או מטה, ישר או מעוגל, אופקי, מאוזן או מלוכסן, הם בהחלט גורמים חשובים. יושו במיוחד שם דגש לחשיבות של קו ישר: "בכללותה של אמנות הכתיבה, כמו בשאר האמנויות, היא דוחה צורות עקומות ומפותלות. יש לנסות לכתוב קו ישר, בין אם אתה תלמיד מתחיל או מתקדם". אורך הקו, הכרוך בגורמים של זמן, יכול להיות בהחלט מרשים: קו ארוך יכול לרמוז על איטיות, פנאי, נוחיות וחופשיות, בעוד שקו קצר או נקודה יכולים להציע פתאומיות, אינסטנסיביות, חיפזון וחוסר המשכיות. בקביעת אורך הקו, אמן כתיבה חייב לשקול את היחס שלו עם שאר הקווים, זאת מן הסיבה הפשוטה, שאורך הקו הוא תמיד יחסי. עובי הקו, כפי שניצפה כקו אמנותי, מציג תחושה של איכות ודחיסות: קו עבה יבטא שפע ורוך, בעוד שקו דק ירמוז אי-גמישות, אי-חדירות ונחישות. יושו חושב שעובי הקו מעיד בין השאר על מזגו הטיבעי של אמן-הכתיבה. "ישנם הכותבים בקווים עבים, ואחרים בקווים דקים," אומר יושו. "דבר זה יכול להיות מושווה לעובדה שישנם אנשים שמנים ואחרים שהם רזים יותר. זה דבר שנולדים אליו, ואי אפשר לומר מה טוב יותר." כהות, או דחיסות הדיו, זה גם גורם שלא נמצא בקו גיאומטרי. קו בצבע שחור עשיר, שבא מדיו מרוכז השופע מן המכחול, מציע שפע אנרגיה, התרגעות נינוחה ורצון חופשי מדאגה, בעוד שקו מחוספס יבש בשחור בהיר, ייגרם בגלל מחסור בדיו, שיכול להתפרש כצימצום, בדידות וריקות. בנוסף, דחיסות לא שווה של דיו יכולה לבטא חשיבה מעמיקה ומידה של פרופורציה בקליגרפיה, בעוד ששאחרים יראו ביטוי לתחושת מהירות, חוסר רישמיות וקלילות. בשל סיבה זו ישנם רבים, כמו יושו, שמייעצים להשתמש בדיו מרוכז עבור כתב מרובע ולכתב חצי מעוגל, ובדיו מדולל עבור הכתב המעוגל.

 

קו קליגרפי, בנוסף לכל מכיל תכונות של אמנות זמן, כמו מהירות, קצב ותנופה. מהירות הקו היא במקור מהירות המכחול, איתו כתב האמן. קו הניכתב במהירות יציג למעשה את מהירותו רק לאחר שהכתיבה הסתיימה; בעבודת כתיבת-אמן לקו כזה יש רושם של מיידיות, נחישות, ישירות ופשטות. קו הנכתב באיטיות יכול להתפרש כשלווה, מדיטטיביות, כניעות וספקנות. אמן-כתיבה חייב להניח במהלך עבודתו כל קו, מהיר או איטי, בדעת שקולה ומדודה; אחרת הוא יסיים עם קו חפוז במקום קו מהיר, או קו סתמי במקום קו שלוו. הקצב של קו בכתיבת-אמן נוצר על ידי חישוב של מהירויות משתנות. כיוון שהסדר בו הקווים הוא קבוע במסורת, בוחן מיומן יכול לעקוב אחר קווי הקליגרפיה בכל מגוון מהירויותיהם, ובכך לשחזר ברוחו את הקצב איתו נעשתה הכתיבה המקורית. כך הקליגרפיה נהיית מוסיקה של קווים. זו הסיבה למה האמן יושו מייעץ לתלמידיו להשגיח ולהקשיב לקצב של המכחול. תנופה, גורם נוסף של אמנות הזמן שיושו מוצא בכתיבת-אמן, נחשבת ככלל השולט בשינויים של הקצב. כאשר משיכת מכחול עבה, כבדה נעה במהירות גדולה, משיכת המכחול הבאה שתיכתב תהיה מאד מושפעת מן התנופה הרבה שלה; אם אמן-הכתיבה נכשל להראות את ההשפעה במשיכת המכחול הבאה, ההרמוניה של הקצב העובר בכל העבודה תישבר. קצב צריך להיווצר יותר על סמך תנופה מאשר רצונו האישי של האמן. "קצב הנוצר על ידי תנופה הוא טוב", אומר יושו, "וממה שיש להימנע הוא קצב הנובע מן האופי או הסגנון של האמן.

קווי כתיבת-אמן צריכים לבטא מספר תחושות פשוטות או מורכבות, על ידי שילוב של תכונות אלה של אמנות זמן וחלל. משיכת מכחול יכולה להיות בעלת עוצמה; לדוגמא קו עבה ישר, הניכתב באיטיות עם שפע דיו, יהיה מאד חזק. תנועות בעוצמה של המכחול אינן בהכרח ערובה לקו חזק. חוזקו של קו נובע משילוב ידוע של איכויות אמנותיות, ולא מעצם הכוח הפיסי איתו ניכתב הקו. אחד שלא יבין את העובדה הזאת ייצור קווים גסים במקום חזקים. באופן דומה, קו עדין, שנוצר משילוב של גורמים אסתטיים, ראוי לכל שבח, אך כתיבה סתמית של קו דומה תפיק תוצאה של קו חלש. כאן מייעץ יושו לתלמיד המתקדם: "כתוב בעוצמה, תוך שמירה על עדינות במשיכות המכחול." איכות נוספת של קו קליגרפי היא המשקל. ישנם קווים שמשקלם רב, ישנם קווים שמשקלם קל, וכולם תלויים בדרך בה אמן-הכתיבה משלב את הגורמים של אורך, עובי, מהירות, קצב ותנופה. תנועה איטית של המכחול לא בהכרח מפיקה קו עם משקל גדול, תנועה מהירה יכולה להביא לקו נבוב, המעיד על קלות דעת, מאשר קו קל. קו יכול להיות עם מרקם או דמוי עצם, שזה שונה מקו עבה או דק. יושו מסביר את ההבדלים בהשאלות מן העצים: "עלי אורן וסירפדים סיניים, כמה שיהיו עבים - הם חסרי מרקם, לעומתם עלי ארז וערבה הם בעלי מרקם, למרות צנימותם. בקליגרפיה ובציור, יצירותיהם של אמנים דגולים, כמו הנסיך שו-אן ושל ססשו הם דמויי עצם, בעוד של שוקאדו וקאנו טאנ-יו הם בעלי מרקם. אין אחד שיכול לומר מה עדיף בין השניים". ישנם מספר איכויות קליגרפיות המצויינות על ידי יושו, כמו נכונות פנימית, רגישות של הלב, כוח, שפע, וירטואוזיות וכנות. כל האכויות האלו משפיעות ומוסיפות על תכונות אמנות חלל וזמן של הקליגרפיה.

אמן-כתב, אם כך, נידרש להראות את מיומנותו ורגישותו בכל תנועה ותנועה של מכחולו. הנגיעה של המכחול אסור שתהיה גסה או חלושה, אלא איתנה ועדינה. יושו משווה זאת למיומנות הגילוח של ספר מומחה. "זה דומה לספר מומחה המגלח פניו של אדם עם תער," אומר יושו. "אין ללחוץ את הנייר במכחול, או להותיר את המכחול תלוש, הנסחף במנותק מן הנייר - יש להימצא כל הזמן באמצע . צריכה להיות הרמוניה בין המכחול, הדיו והנייר." האמן חייב להיות בשליטה מלאה בכליו.

 

אלה, אם כך, הכללים היסודיים של אמנות הכתיבה. אמן-כתב מתקדם צריך להיתעלות עליהם ולעבור אותם, בהוספת השאיפות והחזון שלו לתוך עבודתו. אמנות-כתיבה אינה רק ייצוגית אלא גם אמנות ביטוי. עבודת קליגרפיה אינה מכילה רק הרמוניה אלא גם נשמה. זו הסיבה למה יושו, דוחק ומשכנע תלמידים מתחילים לציית לצורות הקבועות ולתת לנפש המכחול להתבטא, ומייעץ לתלמיד המתקדם להיפרד מהצורות הקשיחות ולהתחשב בעצמיות של המיכחול ובנפש האמן. "זה מומלץ למתחיל לעקוב ולציית לחוקים." אומר יושו. "זה גרוע, לעומת זאת, לתלמיד המתקדם להשתעבד להם". אמן-כתיבה הניתלה בצורה עיוורת בחוקי הכתיבה, יכול להיות מושווה למורה המכחיד מילים, לרופא התלוי יתר על המידה בתרופות, לחניך הפוחד להתפרסם בהצלחתו, ולסוחר המנצל סחורתו לרווח בלבד. האמן חייב לא להיות עבד. הוא חייב , אומר יושו, "לעקוב אחר החוקים ולדעת להיפרד מהם," וגם "לציית לחוקים ולהפר אותם בסופו של דבר."

ביטוי ספונטאני של רגשות, אם כך, היא מומלצת עבור כל אמן-כתיבה מתקדם. חוקים קבועים, למרות הכל, הם בסיס התומך בהפקת הביטוי העצמי אל הנייר. אדם שיכול לבטא רגשותיו בטבעיות יכול ליצור עבודת קליגרפיה טובה, אפילו אם אינו יודע את החוקים הטכניים. זוהי הסיבה שילד, שלא למד חוקים וכללים, לעיתים מוציא מתחת מכל=חולו עבודה ראוייה. "ילדים הם פשוטים וישירים בדרך חשיבתם והולכים אחר טיבעם המולד באימוני כתיבת היד," אומר יושו, "לכן, הם לעיתים רחוקות יוצרים עבודה גרועה." מורה לכתיבת-אמן צריך לפתח את הכישרון בתלמידיו, מאשר לכפות אימון או שיטה שיגרתית בלי הבחנה. לתת מאה עותקים של דוגמאות לקליגרפיה למאה תלמידים יוביל להרס הכישרון האישי של התלמידים. אימון שכזה יכול להיות מושווה לרופא, ההנותן לכל החולים, בעלי מחלות שונות, את אותה תרופה, המכילה שילוב של מספר תרופות המיועדות למחלות שונות.

יושו חוזר ושונה כנגד מורים עכשוויים לקליגרפיה בשל הדגשתם על חוקים מסורתיים על חשבון הכישרון האישי. מורים אלה, יושו חושב, שכחו את האמת הפשוטה: אמנות-כתב מביעה את הלב. "כתיבת יד משקפת בכנות את אישיות הכותב," הוא עונה בפתגם המפורסם בעבודותיו. "אדם מהיר מחשבה מניע מכחול במהירות. אדם המתחזה לאמן-כתיבה אופנתי כותב עבודה עלובה כי מכחולו נוקשה. גנדרן כותב סימניות הניראות לכאורה אמנותיות. דקדקן כותב בדרך קפדנית ושמרנית". לכן, הוא מציע תשובה: באופן טיבעי כתיבת היד תשקף את אישיותו של הכותב, ההולך בדרך הלב שלו." באופן זה כתיבת-אמן באה להראות את הטבע המלומד שיש באדם. רק האנשים שליבם טהור יכולים להפיק עבודת כתיבה דגולה. "אנשים מימי קדם היו קודם כל ישרי לב וצנועים." אומר יושו. "הם מעולם לא התפארו בכישוריהם בכתיבת-אמן, או בכל כישור אחר שהיה להם. כשהם התפללו , הם עשו זאת בלב אמיתי; לכן, בהרבה מיקרים הם קיבלו כוחות נישגבים. אנשים בזמננו הם אינם כנים בליבם, עצלנים מלהשיג את האידיאלים האמנותיים, ולעיתים קרובות הם רברבנים". שיטות לימוד של כתיבת-אמן הם באופן בילעדי רוחניים ומוסריים. אמנות הכתיבה הופכת להיות "דרך", כלומר דרך לשלמות אתית ונזירית. יושו מלמד את התלמידים המתקדמים בסופו של דבר שעליהם ללמוד את "הדרך של כתיבת-אמן".

 

בסיכומו של דבר, אפשר לומר כי עשרים ההנחיות של יושו ללימוד אמנות-הכתב, מסתכמות בפרק המתמצת את הטבע המורכב של אמנות זו. אמנות-כתב היא בראש ובראשונה היא אמנות ייצוגית, בה האמן מדמה לא עצם מן הטבע אלא דימוי אבסטרקטי ידוע מראש על ידי המסורת. כך האומן חייב לציית לחקים מסורתיים, תוך ביטוי בוטח של הנפש הדמויות אותם הוא מדמה. נפש הדמויות, לפי ההנחה, הן באופן אוטומטי מושלמות בצורתן, בדיוק כמו שכל גבר או אישה שואפים אחר דמויות אנושיות מושלמות. כך אמנות-הכתב הופכת להיות אמנות-תמונה, בה האמן שואף לרשום צורות אידיאליות ביופי ובהרמוניה שלהן. לכן אמן-כתב חייב ללמוד את צורתן של כל הסימניות בתשומת לב וליצור תמונה יפה מכל אחת, עליו לשקול את היחס בין כל סימנית לשכנותיה, ליחס בין סימנית לבין הנייר, או ליחס בין המכחול, הדיו והנייר, כך שהשילוב של כל היחסים ייתן הבעה של ציור בעל קומפוזיציה הרמונית. ציור קליגרפי, על פניו, שונה מציור רגיל, בכך שהוא עשוי מקומפוזיציה של קווים מקצביים, שכן קליגרפיה היא גם אמנות זמן, בה האמן מלחין מוסיקה עם קווים. כך תלמיד לאמנות-כתב חייב לשים לב רב למהירות, קצב והתנופה של המכחול שלו. השילוב של הגורמים של אומנויות זמן וחלל מבטיחות אמנות-כתב עם איכויות אסטתיות יחודיות, כמו משקל, עובי, עוצמה, עדינות ושלווה. עבודה כזו מגדילה כל חדר בו אמן-הכתב יכול לחשוף את רגשותיו כתצוגה ויזואלית. למעשה, כל עבודה של אמנות-כתב, או פיסה של כתב-יד כלשהי, משקפת את אישיות היוצר שלה. על מנת להיות אמן-כתב מושלם, התלמיד חייב בראש ובראשונה להיות אדם מוסרי ושלם.
לכן אנו יודעים מדוע יושו העיצות לתלמידי הקליגרפיה מתחילות ומסתיימות בטון מוסרי: הכלל הראשון, "שמור על גופך זקוף ואת נפשך נכונה עם הרמת המכחול"; והכלל האחרון, "למד את דרך הכתיבה".

bottom of page