Gong-bi - גונג-בי: ציורי דיו במכחול קפדני

 

גונג-בי (Gōngbǐ, בסינית מפושטת: 工笔; מסורתית: 工筆; Pinyin, ופירושה: bǐ : מכחול, 工 : עבודת-יד > קפדנות) היא טכניקת ציור סינית קפדנית וזהירה, מתוכננת מראש, מרובה בשכבות צבע הנוטה לריאליזם, שהשפיע על סגנון הציור היפני הנקרא "ציורי חצר" Kara-e, 唐絵) Court painting). סגנון הגונג-בי הוא הפוך, הן בגישה והן בטכניקה, מסגגון סִיֵ-יִ (寫意 ,xieyi : רישום במחשבה) הספונטני והחופשי.

 

הסטוריה

סגנון ציור זה החל מאמצע תקופת שושלת האן (206 לפנה"ס - 220 לספירה), בשיא היציבות הפוליטית של השושלת. בזמן זה סין הגיעה לשגשוג שבלט בכל תחומי האמנויות הסיניות, כולל הציור. סגנון ציור זה הגיע לשיאו בין שושלות ט'אנג וסונג (מן המאה ה-7 למאה ה-13), כשאלפי ציורים מעודנים נאספו על ידי משפחות המלוכה של סין. רק שכבת האצולה הרשתה לעצמה טיפוח אמנים ציור, שהיו ברמה הגבוהה ביותר בציור הגונג-בי, עם שלל צבעי הפיגמנטים, מגוון המכחולים וטכניקות הציור הרבות. הרבה מסגנון הציור הזה הושג בחשאי בארמונות מלוכה ובתים פרטיים לאורך הדורות בסין, ונחשב לאחד מטכניקות הציור הסינית העתיקות ביותר, שכולל הרבה סיפורי פולקלור עם אנשים מפורסמים.

 

כלים

בציור גונג-בי יש מגוון מכחולים, הנחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: לציור קווי-היקף (contour) ולצביעה (colour). ישנם ארבעה סוגי מכחול לציור קווי-היקף: 

  • הונג מאו (Hong Mao, שערות אדומות), משמש כדי למשוך משיכות עבות בעיקר לחזותיים נוף ורקע.

  • יי וון (Yi Wen, קפלי בגדים), משמש לקווים ארוכים יותר ללא פינות כמו בגדים, שולי עלים, ועוד.

  • יה ג'ינג (Yi Wen, שולי סדין), משמש לקווי מתאר של פרחים, סדינים, ושאר אובייקטים עתירי פינות 

  • שיה ז'וא (Xie Zhua, צבטי סרטן), משמשת לקווים עדינים היותר כמו כנפי שפיריות ופרטים העדינים ביותר של הציור.

 

בנוסף, ישנם שלושה גדלים של מכחולים לצביעה של משטחי הציור:

  • דא באי יון (Da Bai Yun, ענן לבן גדול) לצביעת משטחים גדולים

  • ז'ונג באי יון (Zhong Bai Yun, ענן לבן ממוצע) לצביעת משטחים קטנים

  • שיאו באי יון (Xiao Bai Yun, לבן ענן קטן) לצביעת משטחים זעירים

 

נייר טיוטה הוא בדרך כלל נייר אורז פשוט ומחוספס. הציור הסופי נעשה על נייר מיוחד הנקרא נייר שוּאָן (Xuan), שהוא נייר איכותי, רך עם יכולת ספיגה של מים, ומשמש לנייר הטוב ביותר לציור וקליגרפיה סיניים. 

 

שיטה

תחילה רושמים בקווי מתאר חלשים בעיפרון או בעט פחם, על מנת לצייר את כל קווי המתאר של הציור, קרוב ככל האפשר למציאות. יש לשים לב במיוחד כדי להעצים את תחושת הריאליזם לכל קווי הקפלים, קווי היפוכי משטחים, קווי חורים במשטחים ולקווי הפינות. בתום הרישום הראשוני, יש לשים נייר איכותי על נייר הטיוטא עם קווי העיפרון, ולעבור שוב על כל הקווים בדיו שחור עם מכחולי קווי-ההיקף, כשיש לשים לב לכל פרטי הפרטים, מוגזמים ככל שיהיו. בסיום ציור של כל קווי ההיקף - הציור כעת מוכן לצביעה.

 

צביעת משטחי הציור נעשית על ידי אחיזה של שני מכחולי צביעה בו זמנית - מכחול אחד עם הצבע ומכחול שני עם מים בלבד. בתחילה יש לצבוע היכן שצריך בגווני לבן או בגווני אפור (לעולם לא צובעים בשחור) עם הדיו, על מנת לתת תחושת עומק, אור וצל, כאשר יש להקפיד לשים את קווי הדיו במקום הנכון, ועם מכחול המים לעמעם את צבע הדיו בהמשך המשטח הצבוע. כך מושג משטח צבוע בהדרגה בדיו מצד הכהה לצד הבהיר, כפי שמוראה בווידאו הבא:

לאחר סיום צביעת גווני הלבן והאפור, יש לצבוע בצבעים נפרדים, כשכל צבע בשכבה משלו. כשסדר הצביעה היא משכבת הצבע ההתחתונה הבהירה ביותר לשכבות הולכות וכהות יותר מעליה. כך שאם נרצה להוסיף לעלה ירוק בהיר גוון של ירוק כהה יותר, עם שוליים בצבע כחלחל או אדמדם - נמתין לייבוש שכבת הצבע הירוק הבהיר ונוסיף במכחול הצבע את הצבע הנוסף רק בצד המתאים על העלה הירוק, ועם מכחול המים נצבע את הצבע הנוסף אל תוך השכבה הקודמת, עד שיתמזג בהדרגה לתוכה, וכך על ידי הוספת שתי שכבות : ירוק ושוליים בצבע נוסף כנקבל עלה בשני גווני ירוק עם שוליים כחולים או אדומים. וכך שוב ושוב לגבי כל שאר חלקי הציור, עם עוד הרבה שיטות ודקויות כמו להשאיר בכוונה ולהבליט את הצבע הבהיר בין שכבות הצבע הבהה שמעליו.

 

מכאן ניתן להבין את השם: גונג-בי לשיטת הציור העמלנית הזו - עם חזרות צביעה אין סופיות תוך כדי הקפדה על הנחת שכבות צבע זהירות בדיוק אל תוך משטחי הצבע התחומים בדיוק בכל קווי ההיקף, כמוראה בווידאו הבא: