Sumi-e - סומי-אה: ציורי דיו במכחול חופשי
מאת: גיא רוזנר
סומי-אה (סומיאה: Sumi-e 墨絵, ביפנית: sumi : דיו שחורה, e : תמונה). נקרא גם בסינית חִיֵיִ-הוּאָ: 寫意画 (רישום במחשבה), וגם נקרא ביפנית Suiboku-ga - 水墨画 : "ציור דיו-מים" (sui = מים, boku = דיו-שחורה, ga = ציור). סגנון ציור שלרוב הוא מונוכרומי בדיו-שחורה, בטכניקה שהחלה בסין בסוף שושלת ט'אנג והגיעה לשיאה בשושלת סונג (Sung, 960-1274 לספירה). במאה ה-14 הגיע סומי-אה מסין ע"י נזירי זן אל יפן, שם המשיך סגנון ציור זה להתפתח בהמשך לאחת מן האמנויות הרוחניות אסתטיות של יפן, ומסוף המאה ה-19 נודע לשאר העולם. מקור ציור סומי-אה בא באופן בלעדי מהקליגרפיה הסינית - כל משיכות המכחול הנלמדות בקליגרפיה, כולל מיומנויות השליטה הוירטואוזית במכחול - מקבילות לאלו שנעשות בציורי הדיו של סומי-אה.
חשיבות מרכזית בציור סומי-אה הוא לא רק כצורה של אמנות יפה וייחודית, אלא גם כדרך פילוסופית. בעוד שמטרת רוב הציורים הקלסיים של המערב היא להגיע למיתאר ריאליסטי של העולם ושל הנושאים שיש בו, ציורי סומי-אה מכוונים לבטא את תחושות האמן. ציירי סומי-אה שמו להם למטרה לתפוס או להשיג את התמצית של הנושא או של הרגע אותו רואים בציור. חשוב יותר להשיג בציור סומי-אה את הרושם מן המציאות מאשר את הרישום של המציאות. ציירים מערביים השתמשו במגוון צבעים כדי להמחיש צללים, טונים ותחושה של מרחב. בציור סומי-אה מסורתי, לעומת זאת, משתמשים רק בדיו שחורה (עם מים לדילול הדיו), ומצמצמים את השימוש בדיו לנושא הציור בלבד, תוך גירוי יכולת הצופה להשלים בדמיונו את המרחב, הטונים והתנועה בציור, אף שבפועל כלל לא צויירו. במזרח, שלא כמו במערב, הדיו השחורה מסמלת ההפשטה הנעלה ביותר של הצבע. לעיתים, אפשר להוסיף כתמי צבע ספורים, בנגיעות קטנות ומועטות, על מנת להדגיש או להוסיף לקומפוזיציה של הציור. דוגמאות להוספת צבע מינוריות יכולות להיות ניצני פרחים סגורים בורוד-כהה, ניצני עלים סגורים בירוק, עלי כותרת של פרחים, פרפר קטן או דבורה לצד הפרח.
ציור סומי-אה מבוצע במהירות, בלא הפסקה וללא שום תיקון או חזרה על קו קודם. ביצוע מהיר כזה מבטא את המיומנויות ותחושות האמיתיות של האמן באותם רגעים של ביצוע הציור. ציור טוב ללא טעויות שניכרות לעין הצופה, מעיד על לימוד ותירגול ממושכים של האמן. ברם, ציור ששובה לב כל רואה בוירטואוזיות משיכות המכחול ובתחושת החיים של נושא הציור, מעיד לא רק על ניסיונו של האמן אלא גם על גדולתו. ציור נפלא של נושא מוכר, אך שצוייר לשם כך בהרבה פחות ממספר משיכות המכחול המינימלי, ואפילו רק עם משיכת מכחול אחת בלבד, מעיד שהאמן הגיע ליכולת הביטוי הגבוהה ביותר, אליה יכול אומן להגיע - הפשטה של מציאות עמוקה יותר, רוחנית-נפשית, שאינה ניתנת להסבר אך המובנת לכולם - של טבע הדברים ומהות החיים.
הסטוריה
הציור הסיני המסורתי כולל שלוש קטגוריות עיקריות: ציור נופים, ציור פרחים וציפורים וציור סצנות ופוטרטים אנושיים. ציורי דיו שחורה, שניתמכו בהתלהבות בשושלת ט'אנג ובראשית שושלת סונג היו מאד פוליטיים וחינוכיים. הציור היה בזמן זה נוקשה ורציני, ונטה בהרבה פעמים להיות מפורט וקישוטי, עם כוונה ליישם מטרות חברתיות ומוסריות של החצר הקיסרית. בימי שושלת סונג הדרומית, עם עליית שושלת יואן המונגולית, החלו המשכילים הסיניים (Literati scholars) להשפיע על סגנון הציור הסיני, ועל סומי-אה בפרט. התוצאה היתה, שהציור הפך ליותר ספונטני ומקורי; ההעתקה והדייקנות של החצר הקיסרית נחשבו ל"מזוייפים" ולא "אמיתיים". הציירים מזמן זה החלו לשלב שירים וקליגרפיה בעבודות שלהם. מאוחר יותר, שציורי הדיו הסיני הגיע אל יפן, סגנון סומי-אה נחשב כביטוי נוסף של שירה. הרבה ציורים היו למעשה שירי הייקו ויזואליים, שהכילו קליגרפיה כתובה. הדמיון הפילוסופי של תימצות הרגע החולף בשיר ההייקו, חפף גם את הרגע החולף בו צוייר בתמציתיות הנושא של הציור. הציירים הסיניים והיפנים הוסיפו חתימות יחודיות, או טביעות חותם (Chop) בצבע אדום בעבודותיהם. חותמות אלו גולפו בעבודת יד מאבן הירקן (Jade) עבור הקיסר ולשאר אנשי האצולה, או נחושת עבור המעמד הגבוה או מאבן לשאר האוכלוסיה. גילופי החותמות נועדו לציין את האותנטיות של העבודה, כמו גם להוסיף מימד נוסף לקומפוזיציה של הציור. עין המתבונן בעבודה נעה בעונג מן הציור גופו, אל סימניות הקליגרפיה ואל חתימת האומן במעגל של הרמוניה משותפת.
פילוסופיה
קליגרפיה סינית יוחסה מאז ותמיד לתקשורת נפשית ולמקצב הנפש של האומן. טבע הקליגרפיה ומסורות פילוסופיות סיניות, הטאואיזם וזן-בודהיזם השפיעו עמוקות על ציור סומי-אה. רוב ציורי סומי-אה סובבים סביב להרמוניה במציאות, או לקיום הרמוני - מובן פילוסופי לא מובן במערב: השינוי שאינו משתנה, ההפרדה שמאחדת, צורה שאינה צורה. כמו ים הגובל ביבשה, היוצרים הרמוניה לאורך קו החוף, בו הם נותרים נפרדים, אך עדיין מעורים זה בתוך זה. יבשה ומים, שליטה וספונטניות, גבר ואישה - אילו הם פיצולים לשני הפכים המשלימים זה את זה, הידועים בשניות (dualism) של ה-יין וה-יאנג (yin-yang). השניות של יין-יאנג מאד נוכחת בציור סומי-אה. לדוגמא, ובניגוד לציור המערבי, הרקע הלבן של הציור הסיני הוא חלק מהותי מן הציור השלם. קיים ניגוד וגם הרמוניה בין ריקות "הכלום" של הרקע לבין הקווים והסימנים של הדיו. גם הקווים, על פניהם - הם משיכות מכחול מהירות ומועטות ותו-לא, אך בו זמנית, כל הקווים ביחד - בעיני הנפש הם תמונה מענגת. לעיתים, הציור כה מינימליסטי או אבסטרקטי שהוא אינו מובן במבט ראשון, ורק בהפעלת דימיון הצופה והתמודדות עם נושא הציור מתגלית כוונת האמן.
שלא כמקובל במערב, בו ציור יכול להימשך זמן רב, ומושפע במהלכו מהרבה חרטות, חילופים ושינויים בנפש האומן - ציור סומי-אה המהיר משקף רגע חולף ואת נפש האומן באותו הרגע. זו הסיבה שנזירי זן הם שהביאו את הסומי-אה ליפן. אימון בציור סומי-אה, הוא ברובו מדיטציה פעילה של הנפש - מן תכנון הקומפוזיציה, הכנת החומרים (הדיו), ביצוע הציור עצמו, ההתבוננות בתוצאה - סומי-אה הוא במידה רבה תירגול נפשי, המשלב הכרה עמוקה של הגוף ותודעה בהירה של הצייר. ככל שהאומן ממוקד ושולט טוב יותר בתודעתו המכוונת את גופו בביצוע הציור - התוצאות יהיו יותר טובות, טבעיות ואמיתיות.
הטבע הוא מאד דומיננטי בציורי סומי-אה. ציורי סומי-אה מבטאים את צורך האדם להבין את תבניות העולם וכיצד לחיות במסגרתן. נושאים מן הדימיון אינם שאיפה או מטרה לאומן ציורי סומי-אה, ומאידך כל חפץ ולו הפשוט והנחות ביותר ראוי לציור. הרבה פעמים אפשר לראות נושאים "פשוטים" כמו סלע מחורר, כרוב מאורך, סלסלת פטריות, שורשים ועלי לוטוס נבולים, חרגול בין גבעולי דשא, מגרפה או מטאטא ומיני דברים שאינם זוכים להתייחסות בציור המערבי, משום שהם לא מספיק "יפים". במזרח, ובמיוחד בראייה הפילוסופית של הטבע - כולם יפים, וככל שהיופי הוא יותר פשוט וחבוי, הוא אתגר גדול יותר עבור אומן סומי-אה.
ישנם נושאים רבים מן המסורת הסינית והיפנית המסמלים את פעולת כוחות הטבע הניראים והלא ניראים ביקום. כתוצאה מכך הרבה ציורי סומי-אה הם מרומזים וטעונים בסמלים ומשמעויות המושרשות בתרבויות המזרח הרחוק, שאינם מוכרים על פי רוב לאנשי המערב. הפופולריים מבין נושאי ציורי סומי-אה הם ארבעת האצילים (Four Nobels - 四君子) :
-
שיח הבמבוק (Bamboo - 竹) - סמל ליושר ולרעננות חרף כל הקשיים. בציור הבמבוק ניכר הניגוד בין הקווים הישרים של ענפיו ועליו לבין גמישותו ויכולת התנועה הטבעית שלו. הבמבוק מסמל את החורף, בו נשאר ירוק שכל שאר הצמחים אינם או בשלכת. לרוב מצוייר הבמבוק כפי שהוא, אך לעיתים גם כמכוסה שלג, כשציפורי דרור הבית (Sparrow) חוסים בין עליו.
-
עץ השזיף (Plum - 梅) - סמל לטוהר וליופי הבלאי הטבעי. בציור השזיף ניכר הניגוד בין ענפיו הגרומים והעתיקים לפרחיו העדינים בני-יומם. צבע הפרחים נע מלבן, ורוד ואדום. השזיף גם סמל האביב, שאת תחילתו מציין בפריחה ריחנית, אפילו שהאדמה עוד מכוסית בשלג. בהרבה ציורי סומי-אה רואים את השזיף פורח לאור הירח או מכוסה בשלג, פורח עם פרחים ספורים בליוות גדרון (ציפור קטנה, winter wren).
-
סחלב החולות (Orchid - 蘭) - סמל לצניעות ולאלגנטיות נחבאת. בציור הסחלב ניכר הניגוד בין עליו הגדולים והמאורכים לבין פרחיו הצנועים והחבויים בצבעי כתום-ירוק בהירים. הסחלב ידוע בניחוחו ובסגולותיו הרפואיות, ומסמל את הקיץ - בו הוא פורח. לרוב מציירים את הסחלב משתפל מתלוליות חול, לאורך גדת מים זורמים או לצידם של סלעים או סלע גדול.
-
פרח החרצית (Chrysanthemum - 菊) - סמל לנאמנות ולשמחת חיים, העומדים במבחני הזמן. בציור החרצית בולט הניגוד בין מגוון משיכות המכחול וצבעוניותם (דיו או צבעי מים) של הפרחים האלגנטיים, לבין העלים הפשוטים, דמויי הכתמים. החרצית נודעת בפרחיה החגיגיים בצבעי לבן, צהוב וכתום, מפרחי-הבר הקטנים והלבנים ועד לשלל החרציות התרבות הגדולות והשופעות, אך דווקא האצילות של פרח החרצית הפשוטה, בעל 16 עלי הכותרת התמימים, גרמה לבחירתו עוד בימים הקדומים ועד ימינו כסמל של הקיסרות היפנית. החרצית מסמלת את הסתיו, בו היא פורחת ככל האפשר בטרם החורף, ומלווית בהרבה ציורי סומי אה בציפורי שיר קטנות, כמו סבכים (warbler) וירגזים (tit), ולעיתים עם סרטן (סוף הקיץ).
-
אורן שחור (Pine - 松) - סמל לאריכות ימים ולחיי איכות של הטבע. בנוסף ל"ארבעת האצילים", האורן הוא מוטיב מאד פופולרי בציורי סומי-אה. האורן עם הבמבוק והשזיף (Shoh-Chiku-Bai - 松竹梅) - נקראים "שלושת ידידי החורף" וידועים כמביאי מזל טוב. כמו הבמבוק, גם האורן ירוק כל החורף, ומסמל עמידות ושרידות בעלוותו הירוקה. בציור האורן יש שילוב של הגזע האיתן העולה למעלה, עם ענפיו המשתפלים בזויות למטה. יש גם ניגוד בין הענפים והגזע העבים והמיובלים לבין צבירי מחטי-העלים הדקיקים והשבירים. ציור אורנים מאד פופולרי בציורי נוף, ולרוב מלווה בעגורים או בזוג זקנים, שמסמלים זוגיות ואהבה לאורך שנים רבות.